נתונות הפונקציות הבאות:
נתון כי הוא מספר טבעי (). איזה מבין האינטגרלים המסוימים הבאים הוא הגדול ביותר? נמקו את קביעתכם ללא חישוב האינטגרלים בפועל.
1. 2. 3.
נתונות הפונקציות הבאות: \[ f(x) = \frac{1}{\sqrt{x+1}} \] \[ g(x) = f\left(\frac{x}{2}\right) \] נתון כי \( n \) הוא מספר טבעי (\( n \in \mathbb{N} \)). איזה מבין האינטגרלים המסוימים הבאים הוא הגדול ביותר? נמקו את קביעתכם ללא חישוב האינטגרלים בפועל. 1. \( \int_{n+3}^{n+4} g(x) dx \) 2. \( \int_{n+4}^{n+5} g(x) dx \) 3. \( \int_{n+4}^{n+5} f(x) dx \)
כדי להשוות אינטגרלים מסוימים, ממש לא תמיד חייבים לחשב אותם! אפשר ורצוי להשתמש בהבנה גרפית פשוטה: 1. מתיחה אופקית: הפונקציה \( g(x) = f(x/2) \) אינה "כיווץ", אלא דווקא מתיחה אופקית של הפונקציה \( f(x) \) פי 2! המשמעות היא שעבור אותו גובה (\( y \)), ערך ה-\( x \) בפונקציה \( g \) יהיה כפול מזה שב-\( f \). מכיוון שהפונקציה במגמת ירידה, המתיחה הזו "מושכת" את הגרף ימינה וגורמת לו להיות מעל הגרף של \( f(x) \) ברביע הראשון. 2. תכונת הירידה: כאשר פונקציה יורדת באופן קבוע, השטח הכלוא תחתיה בקטע מסוים יהיה תמיד גדול יותר מהשטח הכלוא תחתיה בקטע זהה ברוחבו שנמצא מימינו. שלבו את שתי ההבנות האלו - ותרכיבו מיד את שרשרת אי-השוויונים המנצחת!
הפונקציה \( f(x) \) יורדת בכל תחום הגדרתה, משום שהמכנה גדל ככל ש-\( x \) גדל. הפונקציה \( g(x) = f\left(\frac{x}{2}\right) \) נוצרת על ידי הכפלת שיעורי ה-\( x \) של \( f(x) \) פי 2. זוהי טרנספורמציה של מתיחה אופקית. כדי לראות את ההשפעה, נשווה את הנקודות: לשתי הפונקציות יש אותה נקודת חיתוך עם ציר ה-y ב- \( (0, 1) \), שכן \( f(0) = g(0) = 1 \). נציב ערך לדוגמה, \( x > 0 \): הפונקציה \( f(x) \) תגיע לערך מסוים ב-\( x \), אך הפונקציה \( g(x) \) "תתעכב" ותגיע לאותו ערך בדיוק רק ב- \( 2x \) (הרבה יותר ימינה). מאחר שהפונקציה נמצאת במגמת ירידה, ההתעכבות הזו גורמת לכך שהגרף של \( g(x) \) יישאר "גבוה" יותר מהגרף של \( f(x) \) לכל \( x > 0 \). מסקנה ראשונה: בתחום \( x > 0 \), מתקיים \( g(x) > f(x) \).
מושגים: מתיחה אופקית של פונקציה
נשווה בין האינטגרלים המחשבים שטח על אותו קטע בדיוק: \( \int_{n+4}^{n+5} g(x) dx \) לעומת \( \int_{n+4}^{n+5} f(x) dx \). מכיוון ש-\( n \) הוא מספר טבעי (\( n \ge 1 \)), הקטע \( [n+4, n+5] \) נמצא כולו בתחום החיובי של ציר ה-x. כפי שהוכחנו בשלב הקודם, בתחום זה הפונקציה \( g(x) \) נמצאת מעל \( f(x) \). לכן, השטח הכלוא תחת גרף הפונקציה \( g(x) \) בהכרח גדול יותר מהשטח הכלוא תחת \( f(x) \) באותו הקטע. קיבלנו את האי-שוויון הראשון שלנו: \[ \int_{n+4}^{n+5} g(x) dx > \int_{n+4}^{n+5} f(x) dx \] (בשלב זה פסלנו את אפשרות 3)
מושגים: מיקום יחסי של פונקציות ושטחים
כעת נשווה בין שני האינטגרלים הנותרים של הפונקציה \( g(x) \): \( \int_{n+3}^{n+4} g(x) dx \) לעומת \( \int_{n+4}^{n+5} g(x) dx \). שני האינטגרלים מחשבים את השטח תחת אותה הפונקציה בדיוק (\( g(x) \)), על פני קטעים סמוכים שרוחב שניהם זהה (רוחב של יחידה אחת). הפונקציה \( g(x) \) היא פונקציה יורדת אסימפטוטית. המשמעות הגיאומטרית היא שגובה ה"מלבנים" שמרכיבים את השטח הולך וקטן ככל שמתקדמים ימינה על ציר ה-x. לכן, השטח בקטע השמאלי יותר \( [n+3, n+4] \) חייב להיות גדול מהשטח בקטע הימני יותר \( [n+4, n+5] \): \[ \int_{n+3}^{n+4} g(x) dx > \int_{n+4}^{n+5} g(x) dx \]
מושגים: השוואת שטחים ללא חישוב אינטגרל
מאיחוד שתי המסקנות שקיבלנו, נוכל להרכיב את שרשרת אי-השוויונים המלאה: \[ \int_{n+3}^{n+4} g(x) dx > \int_{n+4}^{n+5} g(x) dx > \int_{n+4}^{n+5} f(x) dx \] מכאן נובע בבירור שהאינטגרל השמאלי ביותר, המחקה את השטח תחת \( g(x) \) בקטע ההתחלתי, הוא הגדול מכולם.
התשובה הסופית: האינטגרל הגדול ביותר הוא: \( \int_{n+3}^{n+4} g(x) dx \)
נתונות הפונקציות הבאות:
f(x)=x+11
g(x)=f(2x)
נתון כי n הוא מספר טבעי (n∈N). איזה מבין האינטגרלים המסוימים הבאים הוא הגדול ביותר? נמקו את קביעתכם ללא חישוב האינטגרלים בפועל.
1. ∫n+3n+4g(x)dx 2. ∫n+4n+5g(x)dx 3. ∫n+4n+5f(x)dx